קראנו לו "מוקיון" כי הוא צחק על הכול ולא חס על שום דבר. מכיוון שפחדנו ממנו, ניסינו לכנות את האירוניה שלו בשם שיחליש אותה ויטשטש את עוצמתה. הוא הבין זאת היטב, אך הדבר רק הסב לו עוד קצת גאווה ובוז - גאווה בעצמו ובוז לאחרים. עמוד 9
הלכתי אל הבית שבו הונחה הגופה, ובדרך נזכרתי שלא פעם העיר אותי בשעת ערב וביקש מבעד לדלת שאשמור למענו על אקדח טעון, רק עד מחר. תמיד רצה שיהיה לו נשק להגנה עצמית, אבל היו לילות שפחד מפניו. לילות של ימים הרסניים שבהם הגורל זימן לו השפלה או גזל ממנו הצלחה כלשהי. עמוד 10
כל הזמן מכים אותי, כי אני תמיד שותה דיו. אני לא שולט בזה! עמוד 14
בחג הפסחא אני מקבל תעודת הצטיינות. המנהל מחבק אותי. יש לו ריח של שום. אני אומר לו את זה, ומסלקים אותי.
אני חוזר הביתה. אני נותן לאבא את המגבעת ואת המקטורן השחור ולאמא את הישבן. היא עטה עליו מיד. בערב, מדמואזל בלנדרו נאלצת לחבוש אותו. עמוד 15
מה עוללתי! יותר לא אחיה, רק אגרור את עצמי. כל המשחקים המתאימים לגילי נאסרו עליי. אסור לי לשחק תופסת, אסור לקפוץ, אסור לרוץ, אסור ללכת מכות. אני מושפל, לבדי. יש הלועגים לי, יש המרחמים, אני חסר תועלת! רק בן שתים עשרה אני והנה כבר זכיתי להכיר את ייסוריה האילמים של הגלות, פה בעיר הולדתי! עמוד 17
סגרו אותי בתא הכלא הסמוך לחדר הציור. עליי להישאר שם עד שאתקן את דרכיי, על שאימא תחלים! כשיצאתי מהבית, אמא סטרה לי עוד פעם אחרונה; מתברר שהיא מתחה שריר. סיפרו למנהל שאני תקפתי אותה.
זה שקר. עמוד 19
אני מושך תשומת לב חולנית, ואימא חושבת שזו הערצה. עמוד 20
חיי אינם אלא שגרה מעיקה או חפזון מר ונמהר! עמוד 21
עמוד 22-23 (ארוך נורא)
כשנכנסתי לחצא כולם לעגו לי. לבשתי מקטורן בעל רגליים! עמוד 31
בין ישבנו של הסוס לישבני אני מרגיש את אצבע ההשגחה האלוהית, אני מברך את ידה של אימא! המלקות שלה עיבדו את העור שלי טוב כל כך שהוא הפך למכנסי רכיבה. עמוד 43
עמוד 50-51
עם ידיעות נרחבות כמו שלי, אין זה מן הנמנע שאגיא למעמד גבוה בחיים. עמוד 53
עושה רושם שלהתפוצץ מצחוק זה סימן מבשר רעות. בכל פעם שזה קורה לי, אומרים לי שאמות על הגרדום. עמוד 56
בקרוב ניפרד, נימלט מהמשמעת, נשוב ונהיה עצמנו. אין עוד מורים ותלמידים. בשעה זו, יש בינינו שלבם מלא בשמחת העזיבה, אצל אחרים בתוגת הלא נודע. עמוד 60
חלוקת התעודות מתחילה. כל הקופים נמצאים על הבמה. קוראים בקול את שמות המצטיינים. אני מקבל שלוש תעודות הצטיינות והארכיבישוף נושק ללחיי. הוא מריח טוב. ראש העיר מסריח כל כך שהיין מחמיץ. עמוד 61
מתחוור לי שבכל הספרים שאילצו אותי לקרוא, לדקלם, לתרגם, מעולם לא עלתה השאלה איך משלמים את דמי השכירות או פורעים את החשבון אצל האופה. לא לימדו אותי מהו מחירה של החמאה או כמה עולה נתח בשר פשוט לצלי. האם מישהו הדריך אותי כיצד להרוויח את הכסף שישלם על חדר שכור, מרכבה, סיר בישול? עמוד 63
גיבור? זה בכלל רוצח. - ואת הרוצחים אנחנו שולחים לכלא ביסטר או לגיליוטינה. אם אני רוצה להרוג אנשים, כל שעליי לעשות הוא להיעשות חייל! עמוד 64
עשר שנים שיקרו לי, ועכשיו אין לי מושג כיצד ארוויח את לחמי. עמוד 64
אימא, מעולם לא ביקשתי את ההשכלה הזאת. אני רציתי להיות סנדלר. עמוד 65
אבא אמר: "בן בלייעל, אתה עלבון לאנשים שנתנו לך חיים!" מי ביקש מהם. עמוד 65
בחנתי את כל המקצועות שיכלתי לרכוש: עיוור, גיבור, נואם... נותרה אפשרות אחת. אהיה משורר. עמוד 66
וככל שהתבגרתי, ככל שגדל חי, כך גדל גם הפצע שבתוכו; בפנים אני שותת דם. עמוד 89
אני מעדיף את הגיהנום על גן עדן, אני מעדיף למשוך בזנבו של השטן מאשר להתבונן בטבורו של האל הטוב. עמוד 93
הגינות, כמה קשה היא לעניים! עמוד 95
בכיתי כשראיתי אותם בוכים, כי לא ידעתי מי היו, מדוע ביקשו לרצוח את החיילים, אל מי יצאה נפשם בתוך עדר החלכאים והנדכאים. עמוד 100
אבא שלו טוחן מנורמנדי. גם שמבואי רוצה להיות טוחן, והוא טוען שבשביל להפעיל את גלגל הטחנה שלו ולשים שק חיטה על האחוריים של החמור, אין לו שום צורך לדעת מה עשו היוונים והרומאים. "אבל נערי האומלל," אמר המורה פדרלו, "אתם לא תדע שום דבר!"
"בחיי, המורה, אני בכלל לא סקרן!" עמוד 102
האם האופק בטחנות הקמח צר מזה שבבתי הספר? גאוותכם נפגעת? אבל אתם הורגים את האושר שלי! עמוד 105
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה