בריות שכאלה מותירות אך עקבות מועטים מאחוריהן. הן כמעט אלמוניות. עמוד 25
הזכרונות השמורים עמה עליהם הם זכרונות ילדות, קלושים ומדוייקים בעת ובעונה אחת. עמוד 25
אנו אומרים לעצמנו כי לכל הפחות האתרים נושאים חותם קל שהטביעו הבריות שגרו בהם. חותם: סימן בדמות מגרעת או בליטה. באשר לארנסט ולססיל ברודר, באשר לדורה, הייתי אומר: בדמות מגרעת. כל אימת שנקלעתי למקום מן המקומות שבהם חיו, ניעורה בי תחושה של העדר, של ריק. עמוד 25
זכרוני כי לראשונה הרגשתי את תחושת הריק הממלאת אותנו לנוכח מה שנהרס, נמחה לחלוטין. טרם ידעתי אז על קיומה של דורה ברודר. אולי - אך אני בטוח בכך - טיילה לה שם, באותו אזור שמעלה ברוחי פגישות-אהבים חשאיות, רגעי אושר קטנים שאבדו. עוד ריחפו שם זכרונות כפריים, הרחובות נקראו: משעול הבאר, משעול המטרו, משעול הצפצפות, סמטת הכלבים - דרך ללא מוצא. עמוד 31
מסווגים אתכם בקבוצות מוזרות, שמעולם לא שמעתם עליהן קודם ושאינן מתאימות למה שהנכם באמת. מזמנים אתכם. כולאים אתכם. הייתם מאוד רוצים להבין מדוע. עמוד 33
בכתיבת הספר הזה הריני שולח קול-קורא, כאותם הבהובי מגדלור, שלרוע המזל מסופקני אם יהיה בכוחם להאיר את חשכת הלילה. אולם אני ממשיך לקוות. עמוד 37
אולי סבר שלגבי דורה, בגיל ארבע-עשרה, לא אמר אותו סיווג, "יהודי", דבר וחצי דבר. בעצם למה הם התכוונו בדיוק במלה "יהודי"? באשר לו, הוא כלל לא שאל את עצמו את השאלה. הוא היה מורגל בכך שהמינהל סיווג אותו בקבוצות שונות, וקיבל זאת בלי להתווכח. פועל פשוט. אוסטרי-לשעבר. לגיונר צרפתי. בלתי חשוד. נכה 100%. מתנדב זר. יהודי. עמוד 41-42
יש לי רושם שאני לבדי מקשר בין פאריס של הימים ההם לבין זו של היום, אני לבדי זוכר את כל הפרטים הללו. עמוד 44
כמו רבים אחרים לפני מאמין אני בצירוף מקרים ולעתים בכשרון של ראיית הנסתר שמחברי רומאנים ניחנו בו - המלה "כשרון" אינה המונח המדויק, כיוון שהיא מרמזת על איזושהי עליונות. ולא היא, הדבר פשוט מהווה חלק מן המקצוע. הצורך למקד את הרוח בפרטי פרטים - ובאורח כפייתי - כדי לא לאבד את החוט ולשקוע בעצלות - כל המתח הזה, אותו תרגול מוחי, מסוגל בלי ספק לעורר בסופו של דבר תחושות "הנוגעות למאורעות שהי בעבר או יהיו בעתיד", כפי שכתוב במילון לארוס בערך: "ראיית הנסתר". עמוד 45-46
היום אני מבין שהיה עלי לכתוב מאתיים עמודים כדי להשיג, באורח בלתי מודע, בבואה מעורפלת של המציאות. עמוד 47
אך נראה כי מה שדוחף אותנו לברוח פתאום הוא יום של צינה ואפרוריות, המדגיש ביתר שאת את הבדידות וגורם לנו לחוש ביתר עוצמה את המלחציים המתהדקים עלינו. עמוד 50
אנשי המשטרה המיוחדת לשאלת היהודים השמידו את כל הדו"חות שמילאו בפשיטות ההמוניות או במעצרים אישיים ברחובות. לו לא הייתי כאן כדי לכתוב זאת, לא היה נותר עוד כל זכר לנוכחותה של אותה אלמונית ולנוכחותו של אבי במכונית להובלת אסירים בפברואר 1942, בשאנז-אליזה. רק דמויות - מתות או חיות - שאותן ממיינים בקבוצת "יחידים בלתי מזוהים". עמוד 56
שנים אחדות קודם לכן גיליתי בספרייתו יצירות אחדות מאת ספרים אנטישמיים, שראו אור בשנות הארבעים, ושהוא קנה אותן בלי ספק כדי לנסות להבין במה האשימוהו האנשים הללו. ואני מתאר לעצמי מה מאוד השתומם למקרא התיאור של אותה מפלצת דמיונית, משונה ומתעתעת, שצלה המאיים התרוצץ על גבי הקירות, עם אפה המעוקל וכפות ידידה כשל עוף דורס, אותו יצור מסואב שלקה בכל החטאים, היה אחראי לכל החולות ואשם בכל הפשעים. ואילו אני ביקשתי בספרי הראשון להשיב לכל הבריות הללו, שגידופיהן פגעו בי בשל אבי. להפריך, בזירת הפרוזה הצרפתית, את כל טענותיהן אחת ולתמיד. היום אני מיטיב לחוש את התמימות הילדותית של תוכניתי: רוב רובם של הסופרים ההם נעלמו, נורו, הוגלו, דעתם השתבשה או שמתו מזקנה. כן, לרוע המזל באתי מאוחר מדי. עמוד 60
אותה שכונה שלווה, מרוחקת לכאורה מפאריס, על בתי-המנזר שלה, התי-הקברות הנסתרים ורחובותיה השוקטים, היא גם השכונה של היציאות לדרך. עמוד 62
הבריחה - כך נראה - היא קריאה חעזרה ולפעמים צורה של התאבדות. עם זאת אתה חש בה תחושה קלה של נצח. לא רק שניתקת את קשריך עם העולם, אלא גם עם הזמן. ויש שהרקיע תכול בהיר בשעות הבוקר המאוחרות ומאומה אינו מעיק עליך עוד. מחוגי השעון בגני-הטולרי עומדים מלכת לעולמים. נמלה אחת אינה חדלה מלפלס את דרכה על פני כתם השמש. עמוד 66
אב מנסה למצוא את בתו, מודיע בתחנת המשטרה על היעלמה, ובעיתון הערב מתפרסמת מודעת חיפוש. אולם האב הזה עצמו "מבוקש" אף הוא. הורים מאבדים את עקבות ילדתם ואחד מהם נעלם בעצמו ב-19 במארס, כמו לו הפריד החורף של השנה ההיא את הבריות אלה מעל אלה, עירפל וטישטש את הדרכים שבהן הלכו, עד כדי הטלת ספק בעצם קיומן. ואין מושיע. אותם אנשים עצמם האמורים לחפש אחריך ולמצוא אותך ממלאים טפסים כדי שייקל עליהם מאוחר יותר לגרום לכך שאתה תיעלם - באורח סופי. עמוד 70
כאילו נאלצו אנשים אחדים לשמש כליא-ברק, על מנת שאחרים יינצלו. עמוד 80
התקנות הגרמניות, חוקי וישי, המאמרים בעיתונים לא הותירו להם עוד אלא מעמד של מוכי-דבר ופורעי-חוק, מובן אפוא שנהגו כעבריינים על מנת לשרוד בחיים. זהו כבודם, ואני אוהב אותם בשל כך. עמוד 100
ועם זאת, תחת אותה שכבה של עבה של אבדן זכרון חשת היטב דבר מה, מזמן לזמן, הד מרוחק, חנוק, אלא שנבצר ממך לומר מהו בדיוק. כאילו נמצאת בגבולו של שדה מגנטי, בלי מטוטלת שתקלוט את גליו. עמוד 111
רשימת השמות שלהם מתלווה תמיד לאותם שמות של רחובות. ומספרי הבניינים ושמות הרחובות אינם מתקשרים עוד למאומה. עמוד 116
ילדים בעלי שמות פולניים, רוסיים, רומניים, שהיו פאריסאים כל-כך עד כי התמזגו עם אינסוף גוני האפור שאינם קיימם אלא בפאריס, אולצו לענוד את הטלאי הצהוב. כמו דורה הם דיברו בניב הפאריסאי, עשו שימוש במלות העגה שז'אן ז'נה הרגיש את החיבה הנוגה שבהן. עמוד 117-118
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה